לפעמים אתה הולך לאיזה מקום, בלי הרבה ציפיות, או עם ציפיות מאד מסוימות ופתאום אתה מגלה משהו אחר לגמרי. ה ר ב ה מעבר למה שציפית. ואז אתה חוזר משם עם תחושה של תגלית, של התרוממות רוח, של השתאות והתרגשות גדולה. וזו התחושה שהיתה לחברותי ולי בעקבות הביקור במוזיאון "אוצרות בחומה" בעכו העתיקה.
את המוזיאון הקים ומנהל חבר ותיק שלי, דן הורטמן, יחד עם מיכאל לוריא, לפני ארבע שנים. שניהם לוקים באותה תסמונת. אספנים מכורים. ב 40 השנים האחרונות הם ממלאים חללים, חדרים, חצרות ומחסנים בפריטי האספנות שהם רוכשים ואוספים באהבה ענקית. ובעיקר הם אוספים פריטים שקשורים לגליל ולעכו, שמספרים את הסיפורים הקטנים והגדולים, האנושיים והמרתקים של האנשים שחיו באזור במאה השנים האחרונות.
הכל התחיל מזה שדן היה חייב למצוא מקום לכל אוצרותיו. להוציא אותם החוצה. לאחר חיפושים באמת מייגעים, הגיע לעכו העתיקה ומצא את המקום הזה, בתוך החומות, שלפני ארבע שנים שימש סוחרי סמים מקומיים, והיה מוזנח ומטונף. נדרשו הרבה דמיון, אומץ ונחישות כדי לחשוב שמהמקום הזה אפשר ליצור משהו חדש.
וזה בדיוק מה שהם עשו. עם הרבה כריזמה ואמונה דן ומיכאל הצליחו לרתום לעניין אנשים יקרים נוספים, הקימו עמותה, שיפצו, עיצבו וסדרו את המקום – והכל בעבודת התנדבות של כל העושים במלאכה!!! החל מעבודת העיצוב המדהימה של מיכל מזרחי וכלה בעבודות הנגרות והתאורה!
 |
| מיקי מדגימה לנו איך השתמשו בשירותים של פעם |
במוזיאון יש שני אגפים. אגף השוק ואגף האוספים. אגף השוק מנצל עד תום את המבנה הארכיטקטוני המדהים של המקום – הקשתות, הנישות החללים הקטנים. האגף מעוצב כרחוב עם דוכנים של בעלי מקצוע – פחח, זגג, נגר, מסגר, בית מרקחת, חייט, נפח וכל דוכן מציג את מרכולתו של אותו אומן. והכל עם פריטים אותנטיים, חלקם נרכשו מעזבונות, חלקם נאספו מאנשים ששמעו כבר על שני האספנים וקראו להם לקחת את מה שהדורות הקודמים השאירו.
כך למשל הנגריה של אברמוב. הנגר הראשון של חדרה. שהיה בעצם עגלן. מה זה עגלן? בונה עגלות. אלא מה? ואיך דן ומיכאל הגיעו אליו? או. אז מעשה שהיה כך היה. דן ומיכאל חפשו תורם לרצפת העץ של המקום. הלכו לנגריית "עץ ועצה". ושם סיפר להם בעל המקום על הדברים שהשאיר סבו. בסופו של סיפור, "עץ ועצה" תרמו שליש מהעץ עבור הרצפה במוזיאון, וגם העבירו את ירושת סבם למקום מבטחים.
בכלל, אומר דן, מתוך האהבה לסיפורים האלה של פעם, לנוסטלגיה, אני מגיע לדברים עצמם. ואת כל המקום הזה הקמתי מתוך הרצון למצוא מקום של כבוד לכל האוצרות האלה.
או בית המרקחת של י. ברימן. בית המרקחת הזה הוקם בשנת 1918. בשנת 1990 פינה נכדו של הרוקח את המקום ודן, שהשמועה הגיעה לאוזניו המיומנות, עט על ההזדמנות הנדירה הזו, ורכש את כל תכולת בית המרקחת, חתיכת היסטוריה אמיתית! שכוללת בין היתר – ספרי רוקח עם מרשמים. שהרי באותה תקופה לא היו תרופות מוכנות.
והרוקח, כשמו כן הוא, היה רוקח את התרופה לפי מרשם הרופא. ואת מי מצאנו בין הלקוחות שחתמו על קבלת התרופות? את ברדיצ'בסקי, חנה רובינא, בן יהודה, ויש שם גם לקוחה שנקראת "ילדה יפה", כי כנראה כבוד הרוקח, מר ברימן לא ידע את שמה של הילדה והחליט להעניק לה את השם המחמיא הזה.
או למשל, תיק רופא מקורי של דר. קרפונקל. רופא יקה שברח מגרמניה לסין והגיע לארץ בשנות ה 30. ואנחנו יכולים למצוא בתיק בדיקות דם שביצע הדוקטור וכלי ניתוח שהיה משתמש בהם. או משקפי ראיה עם עדשות שעשויות מתחתית של בקבוקים (!!!). פלא שהם לא ראו כל כך טוב? או שאולי הם ראו הרבה יותר טוב מאתנו? וטלפון שחור עם חוגה שמאחוריו השלט הפסקני : "אין לנו טלפון ציבורי". כי מי חלם אז על טלפון נייד, או אייפון, ודור שלישי היה רק לילידי פלסטינא.
באגף האוספים יש אוספים לפי נושא. חלל של ריהוט דמשקאי, חלל שמציג את תהליך הכנת הקפה בתקופות ובמקומות השנים, מגילת אסתר על קלף מלפני 400 שנים ואותי הכי תפסה פינה שמיועדת לבית החרושת לגפרורים "נור". מקום כבוד ניתן למכתב מתאריך 28.6.38 שנשלח מסוחרי ת"א למנהלי המפעל בזו הלשון: "בזה אנו מביעים לכם את מחאתנו הנמרצת, שאתם דורשים בעד גפרורים מתוצרת בית החרושת שלכם מהשוק העברי ב 50 מיל על כל חבילה יותר מאשר אתם מוכרים את אותה התוצרת בשוק הערבי". צדק חברתי, כבר אמרנו?
במוזיאון מוצגות גם תערוכות מתחלפות. למשל, תערוכת "חפצים מן הבוידעם". כשמה כן היא. תערוכה של פריטים נוסטלגיים משנות ה 50 וה 60. המבקרים הגיבו בכזאת התרגשות לתערוכה הזאת, שדן החליט להשאיר חלק מהפריטים לתערוכת קבע. אלי התערוכה הזאת לא כל כך דברה, כי הנוסטלגיה הישראלית היא לא ממש הנוסטלגיה האנגלית. אבל את מיקי ודפנה היה קשה להוציא משם.
התערוכה הנוכחית היא של שנות טובות. אתם יודעים, אלה עם הנוצצים והורדים והמשפחה המאושרת והציפורים.
המלצה חמה שלי. לכו לשם עם הילדים, והנכדים, ועם הסבתות והסבים, ועם הדור הראשון והשני והשלישי .
השם של המקום קצת מטעה. מוזיאון "אוצרות בחומה". נותן תחושה של עוד מוזיאון עם עתיקות. ובעצם אתה נשאב לרכבת הרים של רגשות, וזכרונות וריחות ומראות. אני חושבת שצריך לשנות אותו. למשהו הרבה יותר אישי. יש לכם רעיון?
