הבוקר דווקא התחיל כרגיל. הגעתי לסטודיו מוקדם כמו תמיד ובתכנון היה צביעה, שיוף ועוד צביעה של כמה רהיטים שנמצאים על שולחן הניתוחים. אה, סליחה. העבודה. ואז היה צלצול. בטלפון היה אחד הלקוחות שמסביר שאין ברירה, אבל אני חייבת להביא לו היום את הרהיט שהשאיר אצלי לשיפוץ. משופץ כמובן.
זאת היתה תחילתה של האודיסאה, שלא אכנס לפרטיה המיגעים שהובילה אותי לביקור לא מתוכנן אצל בני, ג'ואי (כמו
ג'ואי של בוב דילן!), הסטודנט התל אביבי. אתה בטוח שאני יכולה להחנות כאן את המכונית? שאלתי את ג'ואי ביאוש,
אחרי 10 סיבובים מסביב לשכונה, מוכנה לשלם בשביל תשובה חיובית. כן, ענה לי בבטחון של צעיר שרוצה להרשים את
אמו הפרובנציאלית בשליטתו ברזי העולם הגדול. אז ישבנו לנו במרפסת, האזנו לבוב דילן שג'ואי כל כך אוהב, נסינו
להפיק את המקסימום מרוח בין הערביים שגם היא לא ממש יכולה ללחות התל אביבית ושקענו לנו בשיחה נעימה וזורמת.
ג'ואי של בוב דילן!), הסטודנט התל אביבי. אתה בטוח שאני יכולה להחנות כאן את המכונית? שאלתי את ג'ואי ביאוש,
אחרי 10 סיבובים מסביב לשכונה, מוכנה לשלם בשביל תשובה חיובית. כן, ענה לי בבטחון של צעיר שרוצה להרשים את
אמו הפרובנציאלית בשליטתו ברזי העולם הגדול. אז ישבנו לנו במרפסת, האזנו לבוב דילן שג'ואי כל כך אוהב, נסינו
להפיק את המקסימום מרוח בין הערביים שגם היא לא ממש יכולה ללחות התל אביבית ושקענו לנו בשיחה נעימה וזורמת.
 |
| גראפיטי של בוב דילן בניו יורק |
 |
| הנסיכים שלי - ג'ואי מימין ונדיר משמאל |
השיחה גלשה לנושא האהוב על שנינו - התכונות
המשותפות לנו. ובראשן - הבלגן הזה שיש לנו במוח
שגורם לנו להקלע לכל מיני מצבים הזויים שרק אנחנו
מסוגלים לקבל אותם בהבנה ובסלחנות,
ורק אנחנו חושבים שהם מצחיקים.
אין לך מה לדאוג הרגיע אותי ג'ואי כששמענו צפצוף
מלמטה ואפילו הציץ מהמרפסת כדי לוודא שיש
בסיס לוודאות הזאת. כשהגיע הזמן להתחיל לחזור
הביתה ירדתי למטה כולי זורחת מתענוג ושמחה על יד
המקרה שזמנה לי את החוויה האמהית הזאת וידי
שהחזיקה את מפתח המכונית קפאה. פשוט לא היה לאן
להכניס את המפתח. כי למעשה, לא היתה שם
מכונית. לפחות לא שלי.
עכשיו אני כבר בבית. אחרי שנסענו למגרש גרירת
המכוניות, שלמנו את הקנס, נתקלנו בפקידה ארוכת
ציפורניים שתהתה על שלוותי הגלילית (נשמה, אין לך
מושג איך כולם צועקים, וכועסים, וטוענים שהם חנו
במקום מותר.
אני אומרת לך מותק, תכתבי מכתב למשטרה ותסבירי להם
שרק באת לבקר את הבן, ואת לא מכירה את החוקים בתל
אביב. אולי הם יסלחו לך הפעם) וחטפנו התקפת צחוק.
הכייף הגדול היה לעשות את כל המסלול הזה עם ג'ואי,
לצחוק ביחד, לדעת שכאלה אנחנו, כל אחד מזהה את עצמו
אצל השני ויאללה, זה כולה כסף. מה זה לעומת בילוי כזה
ביחד.
המשותפות לנו. ובראשן - הבלגן הזה שיש לנו במוח
שגורם לנו להקלע לכל מיני מצבים הזויים שרק אנחנו
מסוגלים לקבל אותם בהבנה ובסלחנות,
ורק אנחנו חושבים שהם מצחיקים.
אין לך מה לדאוג הרגיע אותי ג'ואי כששמענו צפצוף
מלמטה ואפילו הציץ מהמרפסת כדי לוודא שיש
בסיס לוודאות הזאת. כשהגיע הזמן להתחיל לחזור
הביתה ירדתי למטה כולי זורחת מתענוג ושמחה על יד
המקרה שזמנה לי את החוויה האמהית הזאת וידי
שהחזיקה את מפתח המכונית קפאה. פשוט לא היה לאן
להכניס את המפתח. כי למעשה, לא היתה שם
מכונית. לפחות לא שלי.
עכשיו אני כבר בבית. אחרי שנסענו למגרש גרירת
המכוניות, שלמנו את הקנס, נתקלנו בפקידה ארוכת
ציפורניים שתהתה על שלוותי הגלילית (נשמה, אין לך
מושג איך כולם צועקים, וכועסים, וטוענים שהם חנו
במקום מותר.
אני אומרת לך מותק, תכתבי מכתב למשטרה ותסבירי להם
שרק באת לבקר את הבן, ואת לא מכירה את החוקים בתל
אביב. אולי הם יסלחו לך הפעם) וחטפנו התקפת צחוק.
הכייף הגדול היה לעשות את כל המסלול הזה עם ג'ואי,
לצחוק ביחד, לדעת שכאלה אנחנו, כל אחד מזהה את עצמו
אצל השני ויאללה, זה כולה כסף. מה זה לעומת בילוי כזה
ביחד.
ולסיום, קליפ מקסים של בוב דילן, אהבתו הגדולה של ג'ואי (נחת. רק נחת!)
בפוסט הבא - הזרקור יאיר על ויסאם, הרפד הקבוע שאני עובדת אתו, דור שני לרפדים מסכנין. הנה תמונות של שתי
יצירות שלו.
יצירה א - הכי חשובה וחד פעמית:
![]()
יצירה ב' - תראו איזה יופי של עבודה!
![]()
להתראות בשמחות, היילי.
נ.ב.ח.ב (נ.ב. חשוב במיוחד!!!)
יצירות שלו.
יצירה א - הכי חשובה וחד פעמית:
יצירה ב' - תראו איזה יופי של עבודה!
להתראות בשמחות, היילי.
נ.ב.ח.ב (נ.ב. חשוב במיוחד!!!)
נשארו שני מקומות לטיול לברייטון שיוצא בתאריך 16.9. הזדמנות פז למהירי ההחלטה! לא הייתם רוצים להפסיד את
הכייף הזה. או כפי שאמרה אחת המטיילות -
הכייף הזה. או כפי שאמרה אחת המטיילות -
 |
| תודה לקרן שביט על התמונה |
זהו. עכשיו באמת להתראות.
נשיקות
![]()
